שאל את הרב - תשובות מפי הרב הגאון בן ציון מוצפי שליט"א

שאלה - 200000

כב' מרן רבנו שליט"א.
יודעים אנו עד כמה קשור רבנו שליט"א עם רשב"י בלומדו את ספר הזוהר הקדוש, ובשיר "בר יוחאי" המושר על ידו בכל עת, אם יוכל נא בבקשה לתת לנו קצת ללמוד על פעלו והנהגותיו של רשב"י הקדוש, למען נלמדנו בימים הקדושים הללו, כאשר מקיימים אנו את מצות רבנו בקיום הנוראות וכללי הבריאות, ויהיה זה כאילו השתתפנו בהילולתו בציונו.
לכבוד השם יתברך שזיכנו היום הזה בתשובה 200000 .

תשובה

שמחה כפולה ומכופלה הלילה הזאת, ליל מוצאי שבת קודש פרשת אמור וקראנו בתורה "וספרתם לכם". והנה זיכנו השם יתברך הלילה דווקא להגיע את התשובה מספר 200,000 וסימנך "האלף לך שלמה ומאתיים לנוטרים את פריו, ואנחנו מציינים השבוע את יום ל"ג לעומר, הוא יום בו נסמר עטרת תפארת ישראל, רבי שמעון בר יוחאי זיע"א יחד עם חביריו על ידי איש האלקים רבי עקיבא בן יוסף.

זכינו ב"ה בשאלתך לענות ל200 אלף שואלים, ואכן ראויה תשובה זו לעלות על שלחן מלכים, ולהאיר את עינינו בקדושתו של רבי שמעון בר יוחאי ז"ל. יש לציין כי בתשובה זו אנסה לתמצת מעט מקדושתו וחייו של רבי שמעון. ובספר תורה בציון הארכנו לבאר על מעלת יום הילולתו.
רבי שמעון מכונה פעמים רבות בשם אביו - בר יוחאי. טעם הדבר מובא בספרים הקדושים [מובא בספר "נחלת אבות" לרבי יוסף משאש, דרוש קמו], על-פי מעשה שאירע להוריו, רבי יוחאי ושרה.
אביו של רבי שמעון קבור בגוש חלב, השוכנת צפונית למירון. הוא היה מגדולי התנאים וחבירו של רבי עקיבא. בימי חייו היה רבי יוחאי מקורב למלכות רומי וקשריו עמם היו טובים. למרות זאת, כאשר בנו הרביץ תורה ברבים וגינה את מעשיהם, ביקשו מלכי רומי הרשעים להורגו ולא התחשבו באביו החשוב.
שבע שנים היו רבי יוחאי ואשתו נשואים ועדיין לא זכו לפרי בטן. באה שרה הצדקת ובכתה בפני בעלה יוחאי בצער גדול, כי מי יודע מה יהיה בסופם.
ראה הקדוש-ברוך-הוא בצערה של שרה הצדקנית, ושלח לה את ישועתו. בליל ראש-השנה של השנה ההיא, חלם רבי יוחאי חלום. בחלומו ראה את עצמו עומד ביער שצומחים בו אילנות רבים, חלקם פורחים ונושאי פרי וחלקם יבשים, והוא ואשתו נשענים ויושבים מתחת עץ יבש. והנה נגלה לפניו איש בעל מראה נורא הוד, הנושא על שכמו כד מים. האיש עבר בין האילנות היבשים והשקה מקצת מהם, ואת האחרים הותיר יבשים. לבסוף ניגש לאילן עליו נשענו, הוציא צלוחית של מים מיוחדת והשקה בעזרתה את העץ היבש. המים המועטים שבצלוחית התרבו עוד ועוד והשקו את האילן, ועד מהרה הוא החל להוציא פירות.
התעורר רבי יוחאי משנתו, ומיד עלה בפיו הפסוק [תהלים קיג, ט]: "מושיבי עקרת הבית, אם הבנים שמחה, הללויה". הוא סיפר על דבר החלום לאשתו, וגם היא סיפרה לו באותם פרטים, ואמר לה כי פתרון החלום רומז לכך שהיא נפקדה בפרי בטן, שהרי האילנות היבשים רומזים על העקרות, והמים שהשקה בהם האיש את האילנות רומזים לכך שעקרות אלו תיפקדנה השנה. וכבר אמרו חכמינו זכרונם לברכה [ברכות כט, א]: "בראש-השנה נפקדה שרה, רחל וחנה".
אולם דבר אחד לא הבין רבי יוחאי: מדוע את העץ שעליו נשענו, השקה האיש מתוך צלוחית מיוחדת?
במוצאי ראש-השנה הלכו רבי יוחאי ושרה אשתו אל התנא הקדוש רבי עקיבא, והוא הִצְדיק את פתרונו של רבי יוחאי, כשהוא מוסיף ומבאר את ענין הצלוחית, שהיא סימן לכלי אשר קיבל את דמעותיה של אשת רבי יוחאי, ובזכות אותן דמעות יזכו באותה שנה שתלד בן אשר יאיר עיניהם של ישראל בתורתו, למעלה מדרך הטבע.
ברכתו של רבי עקיבא התקיימה במלואה, ובחג השבועות של אותה שנה נולד לרבי יוחאי ואשתו בן, ונקרא שמו שמעון, כי שמע ה' לקול תפילת אימו ובכייתה.
כבר מילדותו ישב רבי שמעון בר יוחאי ללמד אצל חכמי ישראל, הלא הם: רבן שמעון בן גמליאל, רבי עקיבא ורבי יהושע. בגמרא [ברכות כז, ב] מובא: "מעשה בתלמיד אחד שבא לפני רבי יהושע". ואחר כך: "בא לפני רבן גמליאל". ומסיימת שם הגמרא [כח, א]: "ואותו תלמיד, רבי שמעון בר יוחאי הוה".

גם מובא בשם רבנו האר"י [ספר הגלגולים, שער מאמרי הרשב"י], שרבי שמעון בר יוחאי היה ניצוץ נשמת משה רבינו עליו השלום. והוכיח דבריו מהנאמר בספר תהילים [סח, יט] על משה רבינו: "עלית למרום שבית שבי, לקחת מתנות באדם". ויש לתמוה, מדוע היה צריך משה רבינו לעלות למרום ולשהות שם במשך ארבעים יום וארבעים לילה, לא לאכול לחם ולא לשתות מים, והלא כבר היו שני לוחות הברית מונחים על הר-סיני? אלא בודאי עלה משה רבינו לשמים כדי להביא את תורתו של רבי שמעון בר יוחאי, היא תורת הנסתר. והרמז לזה, שתיבת "שבי" היא ראשי תיבות: שמעון בר יוחאי.
כמו-כן, מה שאירע למשה רבינו, אירע גם לרבי שמעון בר יוחאי: את משה רבינו ביקש פרעה להרוג, וכמוהו - יצא גזר-דינו של רשב"י להריגה על-ידי קיסר רומי. וכשם שמשה רבינו נאלץ לברוח מפני הגזירה למדבר ושם השיג את שלימותו, כך רבי שמעון בר יוחאי נאלץ לברוח ולהתחבא במערה, במקום שהיה נקרא "מדבר לוד", ושם השיג מעלתו. למשה רבינו היה בן בשם אליעזר, ולרבי שמעון בר יוחאי היה בן בשם דומה – אלעזר, ושניהם מאותו שורש. וכן חיבר רבי שמעון חמישה פרקים ב"ספרא דצניעותא", כנגד חמישה חומשי תורה שנתן משה רבינו לישראל.

במקומות רבים בתלמוד ובמדרשים אנו למדים על מעלתו הנשגבה של רשב"י הקדוש. הוא היחיד בעולם שהסתתר ולמד שלוש-עשרה שנה במערה יחד עם בנו, רבי אלעזר, וכתב את ספר תיקוני הזוהר הקדוש, שהוא היסוד של תורת הקבלה.
לאחר פטירת תלמידי רבי עקיבא, בטרם עת, בימי ספירת העומר, על שלא נהגו כבוד זה בזה [יבמות סב, ב], העביר רבי עקיבא את התורה לחמשת תלמידיו הגדולים: רבי מאיר בעל הנס, רבי שמעון בר יוחאי, רבי יוסי, רבי יהודה בר אלעאי, ורבי אלעזר בן שמוע. תלמידים אלו מסרוה לאחר מכן לרבי יהודה הנשיא, הלא הוא רבינו הקדוש, ובימיו ניתנה הרשות מן השמים להעלות על הכתב את התורה שבעל-פה במשניות ובברייתות.
הגאון רבי חיים מוולוז'ין בספרו "רוח חיים" על מסכת אבות [ א, משנה ד] כתב, שממה שמצינו בתנא האלקי רבי שמעון בר יוחאי, ששיטתו הובאה במשניות רבות בש"ס, למרות העובדה שלא נפסקה ההלכה כמותו ברוב המקומות, מכל-מקום, לא נמנע מלעמוד על דעתו ושיטתו כנגד חבריו שהיו חלוקים עליו, אנו למדים שדברי תורה אינם ירושה אצל שום אדם, גם אם הוא חכם מחוכם שההלכה כמותו בכל-מקום, בכל-זאת - מדת האמת גוברת על ההלכה למעשה, ויש לִשְׁנותה וללומדה יחד עם שיטת ההלכה, שעל-כך נאמר בתורה [דברים א, יז]: "ולא תגורו מפני איש", ודרשו רבותינו זכרונם לברכה בגמרא [סנהדרין ו, ב]: "מניין לתלמיד שיושב לפני רבו וראה זכות לעני וחובה לעשיר, מניין שלא ישתוק? – שנאמר: 'לא תגורו מפני איש'. רבי חנין אומר: לא תכניס דבריך מפני איש".
עולה מכך, שמותר ורצוי להאבק וללחם עם רבו בבירור ההלכה על בוריה! אך בודאי יש לעשות זאת בדרך כבוד וענוה, שאין לדבר לחכם כדרך שמדברים לסתם אדם, אלא בדיבור ואמירה שיש בהם כבוד.

במסכת אבות [פרק ג, משנה יא] שנינו: "המגלה פנים בתורה שלא כהלכה, אף על פי שיש בידו תורה ומעשים טובים, אין לו חלק לעולם הבא". וכתב הגאון החיד"א עליו השלום [בספרו חסדי אבות, על המשנה הנזכרת], שדברי התנא מכוונים כלפי האומר כי אין נסתרות בתורה, ומאמין בסיפורים הנזכרים בתורה אך לא בדרשות רבותינו זכרונם לברכה ובסודות הרמוזים בה.
הנה לנו דוגמא – במעשה זיווגה של רבקה ליצחק. על הפסוק [בראשית כד, סה] "ותאמר אל העבד מי האיש הלזה ההולך בשדה לקראתנו", ועל כל-הפסוקים שלאחר-מכן, דורש רבי שמעון בר יוחאי בזוהר [חיי שרה, דף קלג עמוד א] דרשות עמוקות וסודות טמירין. הרי לנו שאין מדובר בסיפור מעשה בלבד!
כן מצינו בפסוק שנאמר על הגעתה של רבקה אימנו לארץ-ישראל, בדרכה לבית יצחק אבינו. בשעה שראתה את יצחק בשדה, נאמר בה [בראשית כד, סד]: "ותפול מעל הגמל". ובהשקפה של עמי-הארץ נראה פסוק זה כייתור לשון, מפני מה מספרת התורה שנפלה מגב הגמל?! אך בזוהר הקדוש [פקודי, דף רלו עמוד א] האריך לבאר פסוק זה, כי כיון שראתה רבקה את יצחק, שהוא מידת הגבורה, נפלה מעל הגמל, להחליש כח הטומאה, כי הוא מרמז על השטן שנפרע ומשלם גמול, כמו שנאמר [ישעיה סו, ו]: "קול ה' משלם גמול לאויביו".
הרי לנו שאין פסוקי התורה סיפורים ומעשים בעלמא, כי סודות עמוקים ביותר טמונים בהם.
עוד כתב הגאון חיד"א עליו השלום [שם הגדולים, מערכת ספרים ערך בהיר] בשם האר"י הקדוש ומהר"א רוויגו, עליהם השלום, שרבי נחוניא בן הקנה נקרא 'ראש למקובלים', ואחריו – רבי שמעון בר יוחאי.
קדושת רבי שמעון בר יוחאי היתה נוראה ומופלאה משאר בני-דורו, ועל-כן זכה לחבר את "ספר הזוהר" הקדוש, שהוא חיבור קדוש ביותר, עד שאליהו הנביא וכל-הפמליא של מעלה היו יורדים בכל-יום לשמוע את דבריו.
הרשב"י הקדוש זכה מספר פעמים שאברהם אבינו ידבר עימו, וכן יצחק אבינו, יעקב אבינו, משה רבינו ועוד. לכן אנחנו מוצאים בזוהר במקומות רבים [וירא ק"ו, א. שמות ח, ב ועוד] שמזכיר את "רעיא מהימנא", וכוונתו למשה רבינו עליו השלום, שהיה בא ומדבר עם רבי שמעון בר יוחאי, והיה מגלה לו סודות נפלאים בתורה.
ספר הזוהר על התורה בימינו כולל שלשה כרכים, ויש כרך נוסף שנקרא "תיקוני הזוהר", ועוד אחד בשם "זוהר חדש", שהתגלה לאחר זמן.
רבנו גדליה אבן-יחיא עליו השלום [שלשלת הקבלה, דרוש על עשרה הרוגי מלכות, ערך רבי שמעון בן גמליאל השני] כתב, שאילו היה נגלה לנו הזוהר השלם בשלימותו, היה זה משא של גמל, שכן היו בו למעלה משישים כרכים גדולים. מה שנותר בימינו מן הזוהר, הוא מעט מן המעט.
ספר הזוהר נקרא כך, על-שם שהוא מאיר בעולם, ש"זוהר" הוא לשון אורה, כמאמר הכתוב [דניאל יב, ג]: "והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע". וכל-הנעשה בעולם כבר כתוב בספר הזוהר. ניתן לומר, שבזכות התגלות ספר הזוהר אנו מתקיימים בגלות, כי אחרת יתכן שהיינו אובדים חלילה.
זו היא זכותו הגדולה של רבי שמעון בר יוחאי, אשר היה מגדולי התנאים הקדושים וחבר ליתר תלמידי רבי עקיבא: רבי מאיר בעל-הנס, רבי יהודה בר אלעאי, רבי נחמיה, רבי יוסי הגלילי ורבי אלעזר בן שמוע. עוד אמרו חכמי הקבלה כי "זוהר" הוא אותיות "רז ו"ה. שבא להעלות אותיות ו"ה אותם עמלק הרשע ביקש להעלימם, ועל ידי סודות הזוהר אנחנו מצילים אותם בבחינת "השם שלם".

במסכת סוכה [מה, ב] מובא: "אמר חזקיה אמר רבי ירמיה משום רבי שמעון בר יוחאי, יכול אני לפטור את כל העולם כולו מן הדין מיום שנבראתי עד עתה, ואלמלי [- אילו] אלעזר בני עימי - מיום שנברא העולם ועד עכשיו, ואלמלי יותם בן עוזיהו עימנו - מיום שנברא העולם ועד סופו". ופירש רש"י: "לפטור – בזכותי. אני סובל כל עוונותיהם ופוטרן מן הדין".
יש להבין, מפני מה זכה רבי שמעון בר יוחאי עליו השלום לזכות גדולה זו, שלא מצינו שזכה בה שום צדיק, לא לפניו ולא לאחריו?
רבנו חננאל עליו השלום [שם] מבאר, שיותם בן עוזיהו ורבי שמעון בר יוחאי, וכן רבי אלעזר בנו, לא נהנו כלל בעולם-הזה מהזכויות השמורות להם לעולם-הבא. שאר הצדיקים קבלו אי-אלו הנאות פה בעולם-הזה. אך אלו לא נהנו מהעולם כלל, ולכן זכו בזכות נפלאה ונשגבה כל-כך שיכלו לפטור את כל העולם כולו מן הדין.
הרי לנו מעלת החסיד - שכל כולו רק נתינה, ואינו מחפש כלל איך לקחת לעצמו.
רבי שמעון בר יוחאי פעל לבטל את גזירות המלכות, כנזכר בגמרא [מעילה יז, א-ב] וזו הלשון:
"שפעם אחת גזרה המלכות רומי הרשעה] גזירה שלא ישמרו את השבת. ושלא ימולו את בניהם. ושיבעלו את הנידות כלומר, סגרו את בתי-הטבילה.
הלך רבי ראובן בן איצטרובלי, וסיפר קומי [גילח שערות ראשו כדרך שעושים הגויים, כדי להתנכר, שלא יכירו בו שהוא יהודי] והלך לרומי וישב עמהם בסנאט. אמר להם מי שיש לו אויב שייעני או שיעשיר? אמרו לו ייעני! אמר להם אם כן, לא יעשו מלאכה בשבת, כדי שייענו! אמרו [גדולי רומי]: טבית אמר וביטלוה [לגזירה זו]. חזר ואמר להם: מי שיש לו אויב, יכחיש או יבריא? אמרו לו: יכחיש! אמר להם: אם כן, ימולו בניהם לשמונה ימים, ויכחישו! אמרו: טבית אמרת וביטלוה. חזר ואמר להם: מי שיש לו אויב, ירבה או יתמעט? אמרו לו: יתמעט! אמר להם: אם כן, לא יבעלו נידות ויתמעטו! אמרו: טבית אמר! וביטלוה.
לימים הכירו בו שהוא יהודי החזירום [את שלוש הגזירות]. אמרו [חכמי ישראל]: מי ילך ויבטל הגזירות? [אמרו]: ילך רבי שמעון בן יוחאי, שהוא מלומד [רגיל] בניסים. [אמרו]: ואחריו מי ילך [מי יתלווה אליו]? רבי אליעזר בר רבי יוסי.

יצא לקראתם [שד אחד ושמו] בן תמליון [והוא נראה כמו תינוק קטן, ורגיל להיות בין הנשים, להתלוצץ עמהן]. אמר [להם בן תמליון: האם] רצונכם [ש]אבוא עמכם [ועל-ידי יבוא הנס]? בכה רבי שמעון [הצטער על שיבוא הנס על-ידי שד], ואמר: מה [אם אפילו] שפחה של בית אבא [- הגר של בית אברהם אבינו, למרות היותה מצרית], נזדמן לה מלאך שלוש פעמים [בעת צרתה, שכן נאמר שלוש פעמים: 'ויאמר לה מלאך ה'' - מלמד שעל כל-אמירה ואמירה היה שלוח לה מלאך אחר], ואני [רבי שמעון בר יוחאי, שליח של כל-ישראל, אינני ראוי שיזדמן לי מלאך, גם] לא פעם אחת [והנס יעשה על-ידי שד?! ושוב אמר:] יבוא הנס מכל-מקום [- יבוא עמנו השד, העיקר שיבוא הנס!]. קדים הוא [- הלך בן תמליון לפניהם], על [- נכנס] בברתיה דקיסר [- בגוף של בת קיסר רומי. ונשתגעה, וצעקה ואמרה כל-הזמן: 'הביאו לי את רבי שמעון בן רבי יוחאי']!
"כי מטו להתם [כשהגיעו רבי שמעון ורבי אליעזר לבית הקיסר], אמרו לו [לבן תמליון]: 'בן תמליון צא, בן תמליון צא!' [ואמרו כן בשקט ובלחש, כדי שלא ירגישו אנשי בית המלך, ויסברו שרבי שמעון ורבי אליעזר פעלו כן בתפילתם]. וכיון דקרו ליה [- וכשאמרו לו כן], נפק אזל [- יצא מבת המלך, והלך לו. וטרם שיצא, אמר בן תמליון לאנשי בית המלך: דעו שבת המלך תתרפא, וכשאצא אשבור כל-כלי זכוכית שבבית. ואכן עשה כן ביציאתו!].
אמרו להון [- אמרו אנשי בית המלך לרבי שמעון ולרבי אליעזר: בשכר שריפאתם את בת המלך], שאילו [תוכלו לבקש] כל-מה דאית לכון למישאל [- ככל-אשר תחפצו], ועולו לבי גזא דמלכא [- והיכנסו לאוצר המלך], ושקולו כל-מה דאית לכון [- כל-מה שיש ברצונכם!]. עולו [- נכנסו לאוצר המלך], אשכחו לההיא איגרתא [- את הכתב שהיתה כתובה בו גזירת המלכות על היהודים, שלא ימולו את בניהם ושלא ישמרו את השבת ושיבעלו נידות], שקלוה [- לקחו אותה] וקרעוה [ועל-ידי-כך התבטלה הגזירה]".
מבואר בגמרא [שם], שבאותו מקום של אוצר המלך ראו התנאים הקדושים גם את הפרוכת של קודש-הקודשים, והעיד רבי אלעזר בר רבי יוסי שראו עליה את הדם שהתיז עליה הכהן הגדול ביום-הכיפורים.
ומדוע נשלח לעזרתם שד ולא מלאך? - כי היה זה בחוץ-לארץ, ברומי, וזהו מקום טומאה שאין המלאכים נכנסים אליו.
רבנו הרשב"י היה חכם מיוחד במינו בכל ענייני העולם. מסופר במדרש [שיר השירים רבה א, לא], שבאו לפניו איש ואשה שהיו נשואים עשר שנים ולא נולדו להם ילדים, וביקשו להתגרש, כפי שקבעו חכמי המשנה [יבמות פרק ו, משנה ו]. אך רבי שמעון בר יוחאי יעץ להם, שטרם יתגרשו כמצות רבותינו, יעשו סעודה של שמחה, כשם שעשו בעת חתונתם.
מספר שם המדרש: "הלכו בדרכיו ועשו לעצמן יום-טוב ועשו סעודה גדולה, ושיכרתו [- האשה השקתה את בעלה יין] יותר מדאי. כיון שנתיישבה דעתו עליו, אמר לה: בתי, ראי כל-חפץ טוב שיש לי בבית, וטלי אותו ולכי לבית אביך. מה עשתה היא לאחר שישן? רמזה לעבדיה ולשפחותיה, ואמרה להם: שאוהו במיטה, וקחו אותו והוליכוהו לבית אבא. בחצי הלילה ננער משנתיה, כיון דפג חמריה [- התעורר משנתו, לאחר שפג יינו]. אמר לה: בתי, היכן אני נתון? אמרה ליה: בבית אבא. אמר לה: מה לי לבית אביך? אמרה ליה: ולא כך אמרת לי בערב - כל-חפץ טוב שיש בביתי, טלי אותו ולכי לבית אביך?! אין חפץ טוב לי בעולם יותר ממך! הלכו להם אצל רבי שמעון בן יוחאי, ועמד והתפלל עליהם ונפקדו".
נשאלת השאלה: מדוע היה צריך רבי שמעון בר יוחאי לסובב כך את הענין, שיעשו סעודה ועל-ידי-כך תתגלה חיבתם זה לזה? ולמה המתין ולא התפלל מיד כשבאו לפניו?
התשובה היא, שכדי שהתפילה תועיל יש צורך שיהיו באדם מעשים טובים. כאשר אדם מוכיח שהוא זכאי להיענות, רק אז התפילה לישועה מועילה לו.
ביקש רבי שמעון בר יוחאי להביא את הזוג שלא נפקד למצב של שלימות, שבו הם תיקנו את כל-הפגיעות שמן הסתם ארעו ביניהם במהלך עשר השנים שחיו יחד.
על-ידי מעשה זה, שלימד על אחדות ומסירות הדדית, יכול היה רבי שמעון בר יוחאי להעתיר בעבורם בתפילה ולפעול שיוושעו.
באדרא זוטא [האזינו, דף רצו עמוד ב] מובא, שכאשר נפטר רבי שמעון בר יוחאי, שמעו קול שמימי הבוקע ממערה אחת, וכך אמר אותו קול: "זה האיש מרעיש הארץ, מרגיז ממלכות". וראיתי שרבינו יוסף חיים עליו השלום [הילולא רבה] באר את הענין באריכות על-דרך הקבלה, יעויין שם. אולם אפשר לפרשו גם על-דרך הפשט, שהאדמה רעשה מחמת קדושת רבי שמעון, וכמתבאר להלן:
במדרש [בראשית רבה עט, ו] על הפסוק [בראשית לג, יח] "ויחן את פני העיר", מבאר, שכאשר יעקב חזר בשלום מפגישתו עם לבן ועם עשיו, תיקן דברים טובים בעיר, כי אדם צריך להחזיק טובה למקום שנהנה ממנו, וגם כהודאה לה' - שכנגד הצלתו מאויביו עוסק הוא בתיקון עולמו של הקדוש-ברוך-הוא. וכן נהג רבי שמעון בר יוחאי, כשיצא מהמערה, חיפש דבר טוב לתקן [ונזכר גם בגמרא שבת לג, ב]. אמרו לו, שבטבריה מצויים בדרכים קברים רבים לא ידועים, והכהנים אינם יכולים לעבור שם מחשש טומאה. רשב"י התחיל לטהר את העיר מהטומאה, וזה מה שאומרים בפיוט "ואמרתם כה לחי, רבי שמעון בר יוחאי" [באות ט]: "טיהר את עיר טבריה, עשה אותה נקיה, הודו לו מן שמיא". בגמרא [שם לד, א] מבואר, שרבי שמעון קצץ תורמוסין [מין קטניות] והשליך אותם על האדמה, ובכל-מקום שהיתה טומאה - היא צפה ועלתה בדרך נס, וכך ציין רשב"י את מיקומי הקברים.
עוד מסופר במדרש [בראשית רבה, שם], שהיה כותי אחד שביקש ללעוג לרבי שמעון ולהוכיח שהוא לא טיהר הכל כהוגן, לכן קבר מת במקום שכבר טיהר רבי שמעון, ואחר-כך בא והראה אותו לכולם. ראה רבי שמעון ברוח-הקודש שאותו כותי הטמינו שם, ואמר: "גוזר אני על העליון שירד, ועל התחתון שיעלה", דהיינו שיתחלף הגוי החי עם המת, וכך אכן היה...
זאת הכוונה שהוא "הרעיש את הארץ" - כפשוטם של דברים, שגרם לארץ לשנות מטבעה כדי לתקן את הדרוש תיקון, וכדי להעניש את החוטאים.
רבנו האר"י עליו השלום [שער הגלגולים, פרק סד] מבאר, שכח מיוחד זה קיבל הרשב"י מפני היותו ניצוץ של משה רבינו עליו השלום, שכשם שמשה רבינו אמר בעת מחלוקת קורח ועדתו [במדבר טז, ל]: "ואם בריאה יברא ה', ופצתה האדמה את פיה" - כך אירע גם עם רבי שמעון, שפתחה האדמה את פיה על-פי דיבורו ומעשיו.
הגאון רבי יצחק אלפיה עליו השלום [סדר לימוד על קבר הרשב"י, דף קכה עמוד ב] כתב, כי המילה "בראשית" שבה פותחת התורה שבכתב, רומזת על הרשב"י הקדוש, כי היא ראשי תיבות - את רבי שמעון בר יוחאי, ללמד כי כבר בזמן בריאת העולם צפה הקדוש-ברוך-הוא את ירידת נשמתו העילאית לעולם-הזה, ושהוא יזכה למה שלא זכו צדיקים אחרים.
בזכות הרשב"י עליו השלום היה קיום לעולם בימיו, שכן כל-ימי חייו לא נראתה הקשת בענן, היא אות הברית המזכירה את הבטחת הבורא יתברך שלא להביא מבול לעולם, כנאמר [בראשית ט, טז]: "והיתה הקשת בענן וראיתיה לזכור ברית עולם". דבר זה מלמד על זכותו הגדולה [ראה תלמוד ירושלמי ברכות פרק ט, הלכה ב].
על מעלת הצדיק המגן על הדור עד-כדי-כך שלא נראית הקשת בימיו, מסופר בגמרא [כתובות עז, ב] על האמורא רבי יהושע בן לוי, שכאשר הגיעה עת פטירתו מן העולם, הוא ביקש ממלאך-המות להראותו את מקומו בעולם-הבא. וכדי שלא יזיק אותו בדרך, נטל ממנו את סכינו כמשכון. כאשר הגיעו לגן-עדן, הגביה מלאך-המות את רבי יהושע בן לוי מעל לחומה שהיתה שם, ואז ראה את רבי שמעון בר יוחאי יושב על שלוש-עשרה מדרגות של זהב.
כשראה את הטוב הצפון לצדיקים לעולם-הבא, קפץ רבי יהושע בן לוי עם גופו לגן-עדן ונשבע שלא יצא משם. ציוה עליו הקדוש-ברוך-הוא להחזיר את הסכין למלאך-המות, כי הוא זקוק לה לצרך חולים וזקנים שצריכים ללכת לעולמם. אך מאחר שרבי יהושע בן לוי לא נשאל מעולם על שבועתו, כלומר, הוא לא ביקש מחכם להתיר לו שבועה, לכן גם כעת לא הכריחוהו לחזר בו משבועתו, והוא נשאר בחיים בתוך גן-עדן.
מיד לאחר שנכנס אל גן-עדן, שאל אותו רבי שמעון בר יוחאי: האם אתה רבי יהושע בן לוי? השיב לו רבי יהושע: אכן, אני הוא. שאל אותו: האם נראתה הקשת בימיך? השיב לו: הן. אמר רבי שמעון: אם כן, אין אתה רבי יהושע בן לוי, כי היית אמור להגן על הדור שאפילו קשת לא תהיה.
מסיימת שם הגמרא ואומרת, שבאמת לא נראתה הקשת בימיו, אבל רבי יהושע בן לוי לא רצה להחזיק טובה לעצמו ולהתגאות בכך. עד כאן. ואנו למדים מכך, שצדיק אמיתי אמור להגן בכחו על הדור בכך שאפילו הקשת לא תראה בימיו, ורבי שמעון בר יוחאי היה מאותם מתי-מעט שזכו לכך.
*
מצינו בגמרא [שבת לג, ב – לד, א], שרבי שמעון בר יוחאי הוצרך להתחבא שלוש-עשרה שנה במערה עם בנו רבי אלעזר, מחמת השנאה וההלשנות שהיו בדורו. וזו לשון הגמרא וביאורה:
"יתבי רבי יהודה, ורבי יוסי, ורבי שמעון [בר יוחאי], ויתיב יהודה בן גרים גבייהו [- והיה נקרא כך על שם שהיו אביו ואמו גרים]. פתח רבי יהודה ואמר: כמה נאים מעשיהם של אומה זו [- רומי. שהרי] הם תיקנו שווקים, תיקנו גשרים, תיקנו מרחצאות. רבי יוסי [כששמע את דברי רבי יהודה], שתק. נענה רבי שמעון בר יוחאי ואמר: כל מה ש[הרומיים] תיקנו, לא תיקנו אלא לצורך הנאת עצמן. תיקנו שווקין – [כדי] להושיב בהן זונות. תיקנו מרחצאות – [כדי] לעדן בהן את עצמן. תיקנו גשרים – [כדי] לטול מהן [מהעוברים בהם] מכס.
הלך [רבי] יהודה בן גרים וסיפר [בביתו את] דבריהם [של החכמים]. ו[מתוך כך] נשמעו למלכות [רומי]. אמרו [אנשי השלטון]: [רבי] יהודה שעלה [וקילס את המלכות, הוא] יתעלה [בשכר זה, להיות ראש המדברים בכל מקום]. [רבי] יוסי ששתק [ולא שיבח, וגם לא מחה על דברי רבי שמעון, הוא] יגלה לצפורי. [רבי] שמעון שגינה [את המלכות, הוא] יהרג.
אזל הוא [- רבי שמעון] ובריה [- רבי אלעזר]. טשו [- הסתתרו, ב]בי מדרשא. כל יומא הוה מייתי להו דביתהו [- אשתו של רבי שמעון], ריפתא [- לחם לאכול] וכוזא דמיא [- כד של מים], וכרכי [- והם היו אוכלים]. כי תקיף גזירתא [- שחיפשו אחריהם מאד], אמר ליה [רבי שמעון] לבריה: [מכיון ש]נשים דעתן קלה עליהן, [חוששני], דלמא [הרומאים] מצערי לה [- מענים את אמך בענויים קשים שהיא לא תעמוד בהם], ומגליא לן [- והיא תהיה מוכרחה לגלות לרומאים היכן אנחנו מסתתרים].
אזלו, טשו נחבאו במערתא. [ו]איתרחיש להו ניסא, [ו]אברי להו חרובא [- נברא עבורם עץ חרובים ואכלו ממנו פרות] ועינא דמיא [- וגם מעין לשתות ממנו מים]. והוו [- היו רבי שמעון ורבי אלעזר] משלחי מנייהו, כי היכי דלא ליבלו [- פושטים את בגדיהם כדי שלא יתבלו מרב שימוש], והוו יתבי עד צוארייהו בחלא [- היו יושבים עד צווארם בתוך החול]. כולי יומא הוו גרסי [- כל שעות היום היו עוסקים בתורה], ובעידן צלויי [- כשעמדו לתפילה], מיכסו ומצלו [- לבשו בגדיהם והתפללו, וכשגמרו תפילתם], הדר משלחי מנייהו כי היכי דלא ליבלו [- שוב פשטו בגדיהם, כדי שלא יתבלו מרב שימוש].
איתבו [- ישבו] תריסר שני במערתא. [לאחר שתים-עשרה שנה], אתא אליהו [הנביא], וקם אפיתחא דמערתא, אמר: מאן לודעיה [- מי יודיע] לבר יוחאי דמית קיסר רומי, ובטיל גזרתיה? [כששמעו הרשב"י ובנו רבי אלעזר את דבריו], נפקו [- יצאו מהמערה. והנה, ביציאתם], חזו אינשי דקא כרבי וזרעי [- ראו אנשים שעוסקים בחרישה וזריעה]. אמר [רבי שמעון: אנשים אלו], מניחין חיי עולם, ועוסקין בחיי שעה?! [והיה להם לעשות עבודות אלו על-ידי גויים, והקדוש-ברוך-הוא מחלק מזון ורוח לעושי רצונו]. כל מקום ש[היו] נותנין [בו את] עיניהן - מיד [היה] נשרף. יצתה בת-קול ואמרה להם: להחריב [את] עולמי יצאתם?! חזרו למערתכם! הדור אזול למערה, איתיבו בה [עוד] תריסר ירחא שתא. אמרו: [הרי] משפט רשעים בגיהנם [הוא] שני עשר חדש, [ובודאי שאנחנו יכולים לצאת]. יצתה בת-קול ואמרה [להם]: צאו ממערתכם! נפקו"...
לאחר מכן מובא בגמרא [שם] סוף המעשה: "נפק רבי שמעון לשוקא, חזייה ליהודה בן גרים. אמר: עדין יש לזה מציאות בעולם? נתן בו עיניו, ועשאו גל של עצמות". עד כאן.
מוסר השכל למדנו כאן בדרך-אגב, שלקח רבי שמעון את בנו עימו כדי לחנכו וללמדו תורה, ולא השאירו לבדו, כי לא יכול לדעת מה יעלה בגורלו, וכיצד יתחנך ללא אביו.
מעשה מופלא מסופר על אותו זמן שישב רבי שמעון בר יוחאי במערה [זוהר חדש פרשת כי תבוא]. באותה עת היה רבי יהודה ברבי אילעי, חברו של רשב"י, עוסק בתורה, ונשאלה בבית-המדרש שאלה שלא היתה עליה תשובה. הצטער רבי יהודה בר אילעי ואמר: חבל על חסרונו של רבי שמעון בר יוחאי, שאין מי שיודע יותר ממנו. כי אילו הוא היה עמהם, היה משיב להם על כל-שאלותיהם, מחמת רב חריפותו ובקיאותו בתורה.
עוד מסופר [שם], כי רבי יוסי ברבי יהודה הבחין ביונה אחת ההולכת אחרי כל-העופות, קרא לה וביקש ממנה שתעשה שליחותו. הוא נטל פיסת קלף, כתב עליו איגרת לרבי שמעון בר יוחאי, ושלח את היונה שתעוף אל מקום מחבואו. ואכן, הגיעה היונה אל רבי שמעון, שקיבל אותה, ובכה על-כך שפרש מחבריו, ועל-כך שהם מתקשים בדברי-תורה שאינם גלויים להם.
מעשה נוסף ארע בזמן שהיה רבי שמעון בר יוחאי במערה, לחמיו – הלא הוא התנא רבי פינחס בן יאיר. על תנא קדוש זה כתב רבנו האר"י עליו השלום [ליקוטי הש"ס חלק ליקוטים, פרק 'מספר עץ חיים'], כי היה ניצוץ של אברהם אבינו. ורבותינו זכרונם לברכה מתבטאים ואומרים [שבת קיב, ב]: "אם ראשונים בני מלאכים - אנו בני אנשים, ואם ראשונים בני אנשים - אנו כחמורים, ולא כחמורו של רבי חנינא בן דוסא ושל רבי פינחס בן יאיר, אלא כשאר חמורים". על חמורו של רבי פינחס בן יאיר מספרת הגמרא [חולין ז, א], שלא היה אוכל תבן שאינו מעושר. ואם כך נאמר על חמורו של רבי פינחס בן יאיר, נקל לשער את גודל צדקותו של בעליו.
מסופר בזוהר הקדוש [הקדמה, דף יא עמוד א], שרבי פינחס בן יאיר הלך לפגוש את רבי רחומאי הזקן, שהיה נשיא הדור, ושוחחו בדברי-תורה. במהלך שיחתם סיפר לו רבי רחומאי, כי אמש הביט בשמיים וראה מרגלית יקרה המתחילה להאיר. מרגלית זו היתה גנוזה באוצרות גן-עדן, וכעת החלה להתגלות ולהאיר. אמר רבי רחומאי: בודאי מרגלית זו תאיר לכל-העולם כלו, במשך הדורות כולם, עד בואו של המשיח בדור האחרון, שיהיו כלם שרויים בצער.
הוסיף רבי רחומאי וסיפר לרבי פינחס בן יאיר, ששאל בשמיים מי היא זו אותה מרגלית, למי היא שייכת והיכן היא נמצאת. והשיבו לו, כי היא שייכת לרבי פינחס בן יאיר ונמצאת בביתו, שכן בתו זכתה במרגלית, הלא הוא רבי שמעון בר יוחאי שנשא אותה לאשה. באותו הזמן, כאמור, היה רבי שמעון עדיין חבוי במערה.
לבסוף הורה רבי רחומאי לרבי פינחס שיצא ויחפש את רבי שמעון, שכן כעת זוהי השעה הראויה לכך. ואכן, רבי פינחס בן יאיר התכונן לעלות על סירה על-מנת לחפש את חתנו, והנה ראה שתי ציפורים שעפות מעליו. שאל אותן אם הן יודעות היכן הוא רבי שמעון בר יוחאי, ולאחר זמן-מה באה ציפור ובפיה פתקה ובה כתוב כי רבי שמעון ובנו יצאו מהמערה בה התחבאו. מיד לקח עמו רבי פינחס בן יאיר את קרוביו ותלמידיו, ויצאו יחד להקביל את פני רבי שמעון - המרגלית שהחלה זורחת בעולם.
על חשיבותה וגדולתה של מידת ההסתפקות בענייני העולם-הזה, למדים מהנהגתו של משה רבינו עליו השלום: בעת ששהה בשמים ארבעים יום וארבעים לילה, בטרם קיבל את התורה מאת הקדוש-ברוך-הוא, נאמר עליו [שמות לד, כח]: "לחם לא אכל ומים לא שתה".
מה נורא הדבר! משה רבינו, אשר עליו ועל קדושתו נאמרו גדולות ונצורות, נצרך לערוך הכנה בטרם יגש לקבל את התורה מאת ה', ולצורך כך מנע עצמו מאכילה ומשתה במשך ארבעים יום וארבעים לילה!
גם על התנא האלקי, רבי שמעון בר יוחאי, נאמרו דברים דומים, כנזכר לעיל מהמובא בגמרא [שבת לג, ב] שמחמת גזירת הרומאים והסתתר במערה עם בנו, שם למדו יחד במשך שלוש-עשרה שנה. באותם ימים היו מזונותיהם מועטים ביותר - מעט חרובים ומי-מעיין. כמו כן, באותן שנים העלה גופם בקעים ופצעים, וכאשר הכניס רבי פינחס בן יאיר את חתנו, רבי שמעון, ובנו רבי אלעזר לבית-המרחץ, זלגו דמעותיו עליהם מרוב צער.
אמר רבי פינחס בן יאיר לחתנו: "אוי לי שראיתיך בכך". השיב לו רבי שמעון בר יוחאי: "אשריך שראיתני בכך, שאלמלא לא ראיתני בכך - לא מצאת בי כך". הגמרא מספרת שם על הגדלות בתורה שזכה לה רבי שמעון, זאת מלבד ספר הזוהר הקדוש, אשר כל-פמליה של מעלה הסכימה למה שכתוב בו, ונכתב על-ידי רבי שמעון בר יוחאי.
למדים אנו מכאן, שכדי להגיע להשגות גבוהות בתורה, יש לערוך הכנה, להסתפק במועט באכילה ובשתיה, ולמעט בכל-הנאות הגוף.

תורתו מגן לנו, היא מאירת עיננו, הוא ימליץ טוב בעדינו, אדונינו בר יוחאי. ואמרתם כה לחי, רבי שמעון בר יוחאי. תודה לאבינו שבשמיים.
ערב ל"ג לעומר התש"פ.

נושאי השאלה

מועדים - ספירת העומר - לג בעומר

שאלה הבאה

שאלה קודמת

דלג לשאלה אחרונה

לחצו כאן לחיפוש במאגר השאלות והתשובות מפי הרב הגאון בן ציון מוצפי שליט"א

שלוש מאות תשובות אחרונות

תוכנת דורש ציון - מאגר התשובות של הרה"ג בן ציון מוצפי למחשב האישי ללא צורך באינטרנט

חזרה לדף הבית באתר דורש ציון - הרב בן ציון מוצפי שליט"א