שאל את הרב - תשובות מפי הרב הגאון בן ציון מוצפי שליט"א

שאלה - 284310

לכבוד הרב העורך שליט"א. אודה לך אם תעתיק לי תשובת הרב בספר מילה בציון על אודות מנהגי אביו לקיים מצוות מילה בבוקר.

תשובה

בתלמוד [פסחים ד, א] איתא: "כל היום כולו כשר למילה, אלא שזריזין מקדימין למצוות, שנאמר [בראשית כב, ג] "וישכם אברהם בבקר". ע"כ. וכן הוא במדרש אגדה [בראשית שם]: "וישכם אברהם בבקר" - שכל מעשה הצדיקים בבקר, ומכאן שהזריזים מקדימין למצוות". ע"כ.
ופסק הרמב"ם ז"ל [הלכות מילה פ"רק א ה"לכה ח], וזה לשונו: "אין מלין לעולם אלא ביום אחר עלות השמש, בין ביום השמיני שהוא זמנה, בין שלא בזמנה - שהוא מתשיעי והלאה, שנאמר [ויקרא יב, ג] "ביום השמיני" - ביום ולא בלילה. מל משעלה עמוד השחר, כשר. וכל היום כשר למילה, ואף-על-פי כן מצווהוה להקדים בתחילת היום, שזריזין מקדימין למצות". עכ"ל. וכן כתבו הראשונים והפוסקים כולם.
וכן כתב במנהגי מהרי"ל ז"ל [[הלכות מילה אות י, והלכות תשעה באב אות כה], וכן פסק בבית יוסף ובשלחן ערוך [יו"ד דעה סימן רסב, סעיף א], שיש להיזהר להקדים המילה ככל הניתן ביום השמיני, ואין לאחרה מחמת שום סיבה ומצווה. ובאמת לא מצינו בשום מצווה ממצוות שהתורה הזכירה בה ענין זריזות כמו בברית מילה, וממנה לומדים לכל המצוות שזריזין מקדימין, ומוכח שבמצווה זו יש חשיבות יתירה לזריזות בה. וכן כתב בערוך השלחן [רסב, ח], שבשאר המצוות אין כל-כך קפידא אם יאחר מעט הגם שגם בהם מצווה להקדימם, אולם במצוות מילה שהוא חותם ברית קודש ועל-ידה נכנס לקדושת ישראל, יש קפידא גדולה שלא לאחרה.
וסמך לזה מצאנו גם בזוהר הקדוש [לך-לך דף פ"ט, ע"א], וזה לשונו: "תא חזי, עד לא אתגזר בר נש לא אתאחיד בשמא דקודשא-בריך-הוא. כיון דאתגזר, עאל בשמיה ואתאחיד ביה [בא וראה, טרם שנימול האדם, לא נדבקנאחז בשמו של הקב"ה. כיון שנימול, נכנס בשמו ונדבק אחז בו]".". ע"כ. כלומר, כל זמן שהתינוק אינו נימול, אין בו שייכות עם ייחוד שם ה'. ומכאן דקדקו המפרשים, שיש להקפיד על הקדמת הברית בשעהרגע הראשונהן של היום השמיני, בכדי שהנימולתינוק יעלה ויתאחד בשם ה' ובקדושה, שמאחר שהגיע זמן המילה אין להמתין עוד ולהשאיר הנולד תינוק בחסרון קדושה אפילו רגע אחד.
ובספר שפתי כהן על התורה [פרשת לך-לך, עמוד נד בנדפס מחדש] כתב על כך רמז נורא, שמנין השעות מזמן הלידה עד הגיע היום השמיני הוא מאה שישים ושמונה שעות, ובתוספת השעות של ליל המילה, עולים יחד מאה ושמונים שעות. זו הסיבהה לכך שיצחק אבינו שהיה הנימול הראשון ביום השמיני חי מאה ושמונים שנה בדיוק, כנגד אותם מאה ושמונים שעות שעברו עליו מזמן לידתו עד עת המילה, שאברהם אבינו לא השתהה ביום השמיני אפילו שעה אחת, אלא מיד שהאיר היום ערך בבנו יצחק את ברית המילה. עכ"ד. וכן כתב הגאון החיד"א ז"ל בספר נחל קדומים [תזריע, וביום השמיני] בשם ספר קדמון כתב יד, והביאם הרב זכר דוד [מאמר א פרק ס"ד]. וכן כתב מור אבי ז"ל בדרשתו על ענין המילה, וכתב שהוא גימטריא שמות הוי"ה במילוי [יוד קי ויו קי, יוד קי ואו קי, יוד קא ואו קא] ע"ב ס"ג מ"ה שעולים גימטריא ק"פ. והם ק"פ שעות שעברו מלידתו. ולכן יש למולו מיד בסיום תפילת שחרית.
והנה, רבים מסתפקים בהלכה זו של זריזים מקדימים למצוות לענין מצוות מילה, שבכמה מקומות בתלמוד מצינו שישנה מעלה גדולה ונכבדה לעשות את המצוות ברוב עם, משום "ברָב עם הדרת מלך" [משלי יד, כח], ואם-כן אפוא יש לברר מה עדיף לקיים במצוות מילה, האם מעלת "זריזים מקדימים" עדיף, ויערכו את הברית בהשכמה הגם שלא יהיו בה אלא מעט משתתפים, או שיש להמתין ולאחר את הברית ולקיימו במנין שיש בו רוב עם בבית-הכנסת.
ומצינו להגאון החיד"א ז"ל בספרו ברכי יוסף [או"ח חיים סימן א, ז] שעמד על כך, וכתב וזה לשונו: "אין ספק דדבר גדול הוא להזדרז במצוות, וכגון דא מצווה רבה של עשרה ראשונים ראויה היא לבני החבורה, כי ברבים היו, ועבדו להון זרזי'ן לפני בא יום, והרי אמרו במסכת ראש-השנה [דף לב, ב], אמתניתין דקתני השני מתקיע והראשון מקרא את ההלל, מאי שנא שני מתקיע? משום "ברָב עם הדרת מלך" [משלי יד, כח]. אי הכי, הלל נמי נימא שני משום ד"ברָב עם הדרת מלך"? אלא מאי שנא הלל בראשון, משום דזריזין מקדימין למצוות, תקיעה נמי נעביד בראשון, משום זריזין מקדימין למצוות וכו'? אמר רבי יוחנן, בשעת גזירת המלכות שנו. ע"כ. אלמא דאי לאו דמשנתינו בשעת הגזירה, תקיעה נמי עבדינן בראשון, ואתי טעם דמקדימין למצוות ודחי לטעם "ברָב עם הדרת מלך". הראת לדעת, דמתקף תקיפא טעמא דזריזין מקדימין". ע"כ. וחזר ושנה דבריו בספרו מחזיק ברכה [אורח חיים רכט, ז]. וכן הביאו ראיה זו בחתם סופר [ראש-השנה לב, ב], ובשדי חמד [כללים מערכת פ כלל לט].
על-פי-זה, אין לממתינים שיבואו קהל רב להשתתף בברית על מה שיסמוכו, אלא יש להקדים את המילה בהשכמה גם ללא השתתפות קהל רב. וכן דעת רוב הפוסקים, שכל שאין ההידור בגוף המצוה, אין לאחר את המצוה. וכן כתבו בחיי אדם [כלל סח אות ו], ובשו"ת לב חיים [חלק ב סימן קכז].
עוד מצינו לרבנו המאירי ז"ל [בית הבחירה הוריות י, ב], שכתב בחשיבות הזריזות וההקדמה בקיום המצוות, וזה לשונו: "לעולם יהא אדם מסלסל עצמו במידות, ולא יהא פורק עול בענייניהם, אפילו בדברים שאין מצווה או עבירה תלויה בהם, שכל אדם מסלסל עצמו באיזה מידה, מקומו מושכר לו וכו'. וכל שכן כשתבוא דבר מצווה לידו, שיהא מכלל זריזים מקדימים למצוות ולא יתאחר בעשיית מצוה, שאין זה אלא דרך מי שאינו עושה המצוה דרך כוונה מעולה, אלא כמי שעושה אותה דרך פירוק עול ומצוה מלומדה". ע"כ.
ועוד כתב [יומא כח, ב]: "כל היום כשר למילה, שנאמר [ויקרא יב, ג] "וביום השמיני" וכו', ומכל מקום ראוי לזריזים להקדים בה בשחרית שלא יראה כמתרשל בה מצד חמלתו על הבן, ולאחוז בדרכי האבות, שנאמר עליהם בכיוצא בה [בראשית כב, ג] "וישכם אברהם בבוקר". ע"כ. ועיין בחידושי חתם סופר [שבת קלד, ב ד"ה וראיתי] שכתב, כי הטעם שמשה רבנו עליו השלום התעצל מלמול את בנו, הוא משום שרצה למול בברזל שיש בזה מצווה מן המובחר, וידע שאם ימול בברזל יצטרך להמתין שלושה ימים מפני הסכנה, ולמול בצור דליכא סכנה לא רצה, משום שאינה מצוה מן המובחר. וכשנסתכן על-ידי המלאך שרצה להמיתו, הבינה ציפורה שעדיף טפי למהר המצוה על-ידי צור, הגם שאינו מן המובחר, מלאחרה ולקיימה מן המובחר בברזל. ע"כ.
ובספר חיי אדם [כלל סח, ו] כתב: אין מעבירין על המצוות. רצונו לומר, מצוה שתבוא לידו תחילה יעשנה, ולא יניחנה מפני שרוצה להקדים אחרת וכו', והוא איסור מן התורה, שנאמר [שמות יב, יז] "ושמרתם את המצות", קרינן ביה: שלא תחמץ ותיישן המצוות. וכן שכן שאסור להחמיצה ולעשותה אחר-כך. ע"כ.
והנה, מדברי התוספות [שבת קל, א ד"ה רבי אליעזר] משמע, דהזריזות היא אפילו ברגעים אחדים, דכמה שימהר יותר, כך תהיה המצווה מהודרת יותר. שכן כתבו התוספות, שרבי אליעזר התיר להביא את האיזמל בשבת דרך רשות הרבים שהוא מדאורייתא, כדי למהר המצוה, והגם שיכול להביא התינוק עצמו אל מקום הסכין שאיסור טלטולו רק מדרבנן, כיון שהחי נושא את עצמו. ובתוספות הרא"ש [שם קל, ב ד"ה שלא] הוסיף, שכיון שהמצוה תתאחר, נחשב הדבר כמו שאי אפשר לקיים את המצוה בלא לחלל שבת, כיון שיש בזריזות משום חיבוב מצוה.
ובשו"ת הרד"ך לרבנו דוד הכהן ז"ל [בית ב חדר ה] כתב, דזריזין מקדימין אינו רק מצווה מן המובחר, אלא חיוב גמור מהתורה. ועל-פי דבריו כתב בגליוני הש"ס [פסחים ד, א], דאם מתעכב מקיום המצוה, הרי זה כמבטל מצוה. וכן דעת הגאון רבי שלמה קלוגר ז"ל בספר החיים [על המגן אברהם סימן תרד, א]. וכן כתבו החיי אדם [כלל סח אות ו], והשדי חמד [מערכת יוה"כם-הכיפורים סימן א, אות יד]. וכן משמע משו"ת התשב"ץ [חלק ג סימן ח]. ועיין בספר חזון איש [יורה דעה קנג, ה], דבכל רגע שמתעכב ללא סיבה, יתכן שעובר על מצות עשה. אמנם בשו"ת שבות יעקב [חלק א סימן ל] כתב, שהוא מדין הש"ס, ויש לו סמך מן התורה מאברהם אבינו, וכן כתבו בטורי אבן [ר"האש-השנה יד, ב], ובשו"ת בנין שלמה [חלק ב סימן יג], דהוא מדרבנן.
ובשדי חמד [כללים, מערכת א, אות שכא] הביא דברי שו"ת מקור חיים לגאון רבי שלמה הכהן מוילנא ז"ל [סימן ג], שכתב שדין זריזין אינו חיוב אלא הנהגה טובה. והעיר על דבריו. אמנם עיין בגליוני הש"ס [שם] שכתב, שהגם שענין הזריזות בקיום המצוות לא נזכר בתורה בדרך ציווי, אלא כסיפור דברים בעלמא מהנהגת אברהם אבינו עליו השלום בזריזותו לקיום מצוות המילה, מכל מקום עצם הזכרת מעשה זה מוכיח על מעלת הקדמת הברית לשעה הראשונה ביום השמיני, ואין לאחרה. וכן פסק בשו"ת יביע אומר [יו"ד ח"ב סימן יח] לאחר שהאריך בדברי הפוסקים בזה, כתב "זאת תורת העולה שאין להשהות מצוות מילה לאחר ה' שעות מן היום, שנראה שמצוות מילה בזויה עליו חס ושלום. וכמו שכתב האור זרוע. ואפילו כוונתו להשהותה לאחר חצות היום בכדי שירבו הנוכחים שם לקיים ברוב עם הדרת מלך, אעפ"כ זריזין מקדימין למצוות עדיף טפי מהא דברב עם הדרת מלך". עכ"ד.
על-כן להלכה ולמעשה, אין לאחר בשום פנים את הברית עבור ריבוי המשתתפים, שענין הזריזות לקיום המצוה גובר על מעלת "ברָב עם הדרת מלך". ורק בשעת הדחק, כגון שרוצה שאחד מהגדולים אשר בארץ ישמש כבסנדק ואינו רוצה לבטלו מלימוד התורה, רשאי להמתין עבורו כמה שעות, וזה לעומת זה עשה האלוהים, שעל-ידי ההתחזקות בלימוד התורה ומניעת ביטולה, יהיה הדבר לזכות עבור התינוק שיינצל מהסטרא אחרא, אבל בסתמא אין להמתין אפילו עבור כבוד אנשים חשובים ויראים.
ומור אבי זלה"ה היה מקפיד ומחמיר בכך מאוד. ושמענו מפיו פעמים רבות, שאנו רואים בדור האחרון שיש הילדים חסרי בושה ודרך ארץ יותר, וכמעט שאין בהם מידת הבושה, שלא כמו ילדי הדורות הקודמים, והוא מחמת ענין זה, שמאחרים למול ביום השמיני, וידוע שבכל המצוות כולן כאשר הגיע זמן המצווה והאדם אינו מקיימן, נותן בכך כוח לסטרא אחרא, [נהר שלום להרש"ש זיע"א, דל"ה ע"א שעל ידי ספירת העומר בכל לילה מיד, מסלקים אחיזת החי' מהעולמות] וכל שכן במצוות מילה, שכל זמן שהערלה מצויה עדיין על גופו של התינוק, מתגבר כוח הסיטרא-אחרא על הילד, והוא הגורם לחציפות והיעלמות הבושה ולפגם הברית חס-ושלום.
והוכיח ממה שכתב רבנו הרש"ש ז"ל בנהר שלום [ד"ף כ ע"ב], שמי שישן בלילה והתעורר לאחר חצות-הלילה, ימהר לומר ברכות-השחר, שכל עיכוב באמירת הברכות גורם להיאחזות החיצוניים בנפש, וברוח, ובנשמה, ובחיה, וביחידה של אותו אדם. ולאחר מכן כל מעשה שעושה באותו יום הם אחוזים עמו ויונקים ממצוותיו, ויש עליו הקפדה על שהיה בכוחו להפרידם ולסלקם ולא עשה כן כאשר התעצל מלומר ברכות-השחר בהגיע זמנם. ע"כ תוכן דבריו. וכתב כן על אודות מנהג חכמי ישיבת המקובלים "בית-אל", שם נהגו לקום ממיטתם קודםלאחר חצות לילה, והשַׁמָשׁ היה מסתובב בין הלומדים עם ספל לנטילת ידיים, ולאחר מכן ברכו ברכות-השחר ואמרו תיקון-חצות, וישבו ללמוד עד אור הבוקר. ואם בברכות-השחר חמור הדבר כל-כך ויש להזדרז בלא עיכוב, כל שכן במצוות חמורות כמצוות מילה.
וכן כתב בספר נהר שלום [דף ל"ב ע"ב] לענין קיום מצוות ספירת העומר, שיש להזדרז לספור תיכף בסיום תפילת ערבית, ואם מתעכב גורם להידבקות החיצוניים ויניקתם מהמצוות. וכתב שם "שאם יאחרנה הרי גורם לתת אחיזת החי' בכלי מוח החכמה". ע"כ. ועיין בזה מה שכתבנו בס"ד בספרנו תורה בציון [עמוד טז]. ועיין עוד גבי ברכת הלבנה בספרנו חודש בציון [עמוד שיג]. ואם במצווה שאינה מן התורה בזמן הזה יש להזדרז מאוד, כל שכן שבמצווה חמורה של ברית מילה שהיא מן התורה וכמה סודות וסגולות תלויות בה, שיש להקדים ולהזדרז ככל הניתן בבוקר יום השמיני.
ואין הדברינו אמורים באופן שממתינים למוהל שיבוא, או ביום שבת-קודש שממתינים לסיום תפילת שחרית וקריאת-התורה, אלא באלו המעכבים את המילה מראש ושממתינים לאורחים רבים שיבואו וכדומה, זו אינה דרכה של תורה, והמתעכב ידע שגורם בכך נזק ממשי וקשה לבנו.
וכתב רבנו מהר"ח פלאג'י עליו השלום בספרו תוכחת חיים [חלק א סוף פרשת לך-לך], וזה לשונו: "גם יש ליזהר לעשות המילה בבוקר, תיכף ומיד בסיום תפילת שחרית אחר יציאתם מבית-הכנסת, כמו שכתב הרמב"ם בהלכות מילה [פרק א, ח]: "מצווה להקדים בתחילת היום, שזריזין מקדימין למצוות" ע"כ, ויעויין שם. וכתב הרב מעשה רוקח [שם]: וכן מנהג כל ישראל, זולת באיזה מקומות, דכדי להמתין לנשים עד שיתקשטו מוכרחים לאחר מצוות מילה ונישואין ופדיון הבן, וזה גורם איסור גדול לאחר עד אחר חצי היום, ומה יעשו גדולי הדור שאין בידם למחות, והשומע ישמע והחדל יחדל ויזהיר לנשים על הדבר או לא ישמע להן בדבר הזה כלל, אלא ימול מיד אחר יציאתם מבית-הכנסת, ותבוא עליו ברכת טוב מהאל הטוב והמטיב שזיכהו לבן זכר שיחיה בזכות המצווה הזאת".. ע"כ. וכן כתב בספר מכשירי מילה [ב, ג]. ובערוך השלחן [רסב, יח] כתב: ויש לנו לצווח על מנהג זמנינו, שמאחרין המילה מפני שטותים, שלא באו כל הקרואים, וכדומה שטותים כאלה, ויש מקומות שמאחרין עד חצות-היום, והוא עוון פלילי. ע"כ. ועיין בספרנו עטרת ציון [חלק א עמוד קפה].
ועיין בספר לקט יושר [יורה דעה עמוד נב] שכתב, שפעם אחת איחרו הנשים לבוא לבית-הכנסת עם הילד, וכשבאו שלח בעל תרומת הדשן את השמש לומר להם שימתינו במשך אותו הזמן שהיו צריכים להמתין להם, ועמדו שם בנזיפה. ע"כ.
וכן כתב בספר המכתם [פסחים ד, א], שנהגו כל ישראל להשכים ולמול בזריזות. וכן כתב רבי יעקב הגוזר בכללי המילה [עמוד נ"ז]: אבותינו נהגו ביום השמיני של המילה שמתפללים בהשכמה, לפי שזריזין מקדימין למצוות. ע"כ. ובכתב סופר [יורה דעה סימן קכב] כתב, שיש להקדים לקיים את ברית המילה מיד אחר תפילת שחרית, ולא יאחרוה מחמת שום דבר בעולם. ע"כ. ועל-פי-זה אין להמתין לשום אדם, ואפילו לרב חשוב לא ימתינו, שאין זה מן הראוי שאליהו מלאך הברית המקדים את בואו לברית, ימתין עבור בן תמותה שיבוא להשתתף בברית.
ולענין זמן הברית תיכף לאחר תפילת שחרית, מצינו לרבנו יוסף חיים ז"ל עליו השלום בספרו מלאך הברית [קורח, בוקר ויודע ה'], שכתב טעם למנהג ישראל שנהגו להקדים ולמול בבוקר אחר תפילת שחרית, שהוא כדי להוציאו משם "ערל", ויפה שעה אחת קודם. ועוד כתב [פינחס, לכן אמור], שההקדמה מורה אל אהבתם ושמחתם במצוה, ושעל-ידי-זה נעשה שלום בין ישראל לאביהם שבשמים ונסתם פה המקטרגים. ע"כ. ובספר זכר דוד [מאמר א פרק ס"ד] כתב, דמלבד הטעם שחביבה מצווה בשעתה, עוד עלינו לדעת כי אליהו מוכן שם להיות מזומן לקיום מצוות מילה, היתכן שאיש אלוהים קדוש ימתין כעבד ישאף צל לרצוננו המתנגד לרצון בוראנו, איה כבוד מלאך האלוהים? וזהו הדרו, שנהדרו בכך שנסייע בעשיית המצוה ושיברך הילד הנימול ויצילהו מכל מחלה. ועוד, דכולי עלמא ידעי כוח טומאת הערלה, וכמה מסוכן הוא הנער מהמקטרגים העומדים עליו שסובבים אותו למונעו מתיקון המילה, ולמה לא יחושו להצילו מיד הקמים עליו לרעה ולהסיר ממנו חולי הנפש דהיינו טומאת הערלה, כמו שאמרו [פסחים צב, א]: "הפורש מן הערלה, כפורש מן הקבר". ואם בר מינן בין דא לדא יקראנו המוות, משום שרצו בשביל הבלים דעלמא לאחֵר המצווה, לכן הביטו וראו ההפסד והשכר ותשקלו אותם, ולא תאמר נמתין כדי שיבוא אצלנו איש פלוני חשוב כי קרוב הוא לנו, או האישה הנכבדת קרובה וכו', יען כבוד שמים קודם לכבוד בשר ודם להבל דמה. ע"כ.

נושאי השאלה

שמחות במעגל החיים - יולדת ברית פדיון - ברית

שאלה הבאה

שאלה קודמת

דלג לשאלה אחרונה

לחצו כאן לחיפוש במאגר השאלות והתשובות מפי הרב הגאון בן ציון מוצפי שליט"א

שלוש מאות תשובות אחרונות

תוכנת דורש ציון - מאגר התשובות של הרה"ג בן ציון מוצפי למחשב האישי ללא צורך באינטרנט

חזרה לדף הבית באתר דורש ציון - הרב בן ציון מוצפי שליט"א